מחול ותנועה כפרקטיקות אמנותיות וגופניות – נוגעות ישירות לחייהם של אנשים כשמקפים תהליכי זמן, מרחב וגוף ברמה מאטפורית (אמנותית) ורוחנית. תנועה היא כלי לשיפור איכות החיים של כל אדם בהיבטים של בריאות, דימוי גוף, יחסים עם המרחב, הבעה אישית, התמודדות עם טראומה ועוד אספקטים רבים.
החוויה של ההגבלות הנוקשות בתקופת הקורונה הראשונה (2020) הציפה את חשיבות התנועה בהיבט האנושי, אשר ממנה ניתן ללמוד על צורך מהותי של האדם בתנועה, בכל רמות החוויה:
ברמה האישית, תנועה של קרבה, מגע פיזי וקשר בלתי אמצעי בין בני אדם השוהים במרחב משותף - הוא תנאי להישרדות. התקשרות היא ביסוד קיומנו. אדם אינו יכול לשרוד לבדו, ותקשורת וירטואלית אינה יכולה להחליף מפגש אמיתי.
מבחינה בריאותית, הגוף והנפש זקוקים לתנועה המתממשת באמצעות יציאה אל העולם ומעורבות בפעילות גופנית. אנשים כמהים לתנועה ברגע שנוצר זמן פנוי המאפשר זאת, ומאמצים לעצמם פעילויות פנאי של ספורט ותנועה, יוגה/תנועה בבית דרך הזום, יציאה להליכות בשכונה וריצה. ללא יכולת תנועה אנו חשים כלואים בגוף נייח, כבויים ומדוכאים מבחינה רגשית. יש לזכור כי רבים חיים עם מגבלות גופניות, ומתמודדים עם צמצום התנועה יום יום. כל תנועה ולו מעט, פותחת אפשרות של חירות.
בהיבט של השגרה, ללא דינמיקה בתנועה ושינויים הבאים לידי ביטוי ברגעי שיא, המציינים את מה שחשוב עבורנו - הזמן מאבד משמעות. ללא מפגש עם אחרות ואחרים סביב ערכים משותפים אין לנו יכולת התממשות. זמן ממושך שאין בו חוץ או אירועים פוגם ביכולת שלנו לתפוס את מושג העתיד והאפשרויות למימוש והגשמה עצמית מצטמצמות ומתרוקנות.
ברובד החברתי, היעדר תנועה לאורך זמן, תוך הישארות בבית ושמירה על ריחוק חברתי - מביאים להתפוררות מושג המשפחה המורחבת והקהילה. האדם נותר לבדו כשהוא נושא בדידות עמוקה, בעיקר מי שאין לו תא משפחתי וקשישים.
ברמה הפוליטית, מה שבלט במובהק ב-2020 הוא האיום על חירות התנועה. ללא חירות תנועה והתקהלות, האזרחים מאבדים את הסוכנות הפוליטית שלהם לייצר משמעות ושינוי – וכך נכנסת רודנות. דרך ההפגנות בבלפור והתנועה האינסופית שהתגלמה בהן ובהפגנות המוקדים אחרים - התאפשרה השמירה על הדמוקרטיה במובנה הבסיסי ביותר. היא אפשרה מפגש פנים אל פנים, תוך תחושת קהילה ושייכות בימים של בדידות וחוסר אונים.